סמכות מניעת כניסה ע"י מאבטח

על פי כתב התביעה, ביום 1.4.18 בשעות אחר הצהריים, בקשה התובעת (אישה מוסלמית) לנסוע ברכבת מבאר שבע ללוד, אך מאבטחי הרכבת דרשו ממנה להזדהות בכניסה לתחנה. התובעת אמרה למאבטחים כי אין לה תעודת זהות, ועל כן נדרשה לעבור בידוק בטחוני והמאבטחים עכבו אותה והזעיקו למקום שוטרים.

תא"מ 62833-07-18 אזברגה ואח' נ' רכבת ישראל ואח'

בפני כבוד סגן הנשיא ירון מינטקביץ

התובעת היאם אזברגהע"י עוה"ד אורי נרוב ואורלי ארז-לחובסקי

נגד

1. רכבת ישראלע"י עו"ד שי תורן

2. משטרת ישראל/ מחוז דרום ע"י עו"ד ג'ני בוטבול

צד שלישי שלג לבן ע"י עו"ד יצחק פישר

חקיקה שאוזכרה: חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, תשס"ה-2005: סע' 3 פקודת הנזיקין [נוסח חדש]: סע' 15 חוק החזקת תעודת זהות והצגתה, תשמ"ג-1982: סע' 2

פסק דין

רקע ויריעת המחלוקת לפני תביעה כספית על סך 67,060 ש"ח.על פי כתב התביעה, ביום 1.4.18 בשעות אחר הצהריים, בקשה התובעת לנסוע ברכבת מבאר שבע ללוד, אך מאבטחי הנתבעת מס' 1 (להלן: הרכבת) דרשו ממנה להזדהות בכניסה לתחנה. התובעת אמרה למאבטחים כי אין לה תעודת זהות, ועל כן נדרשה לעבור בידוק בטחוני והמאבטחים עכבו אותה והזעיקו למקום שוטרים.לאחר שהתובעת עברה בידוק בטחוני אשר שלל כל חשש, היא נזכרה שיש ברשותה דרכון והציגה אותו למאבטחים ולשוטרים, אך המאבטחים סרבו לאפשר לה לנסוע ברכבת. גם השוטרים שנקראו למקום סרבו להורות למאבטחי הרכבת לאפשר לתובעת לנסוע ברכבת, והיא נאלצה לחזור לביתה באוטובוס – דבר אשר האריך מאוד את דרכה אל ביתה.

לטענת התובעת מאבטחי הרכבת והשוטרים, שלוחי נתבעת מס' 2 (להלן: המשטרה), הפלו אותה בשל היותה ערביה ומנעו ממנה לנסוע ברכבת, ובכך עברו על הוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה). כמו כן טוענת התובעת כי מאבטחי הרכבת והשוטרים הפרו את הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחרותו ואת הוראות חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, תשס"ה-2005 (להלן: חוק הסמכויות) וכי מאבטחי הרכבת התרשלו כלפיה, ומבקשת לפצותה על נזקיה.הנתבעים מכחישים את טענות התובעת, במישור העובדתי והמשפטי. עיקר טענת הנתבעים הוא, כי מאבטחי הרכבת פעלו כדין ובגדר סמכותם עת ביקשו מהתובעת להזדהות בכניסה לתחנה, וכי התובעת הגיבה לפניית המאבטחים באופן פרוע ותוקפני, קיללה וצעקה, ולאחר שעברה בדיקה בטחונית והציגה מסמך מזהה לשוטרים שהגיעו למקום, לא בקשה לחזור ולהיכנס לרכבת.

הרכבת הגישה הודעת צד שלישי נגד חברת האבטחה אשר העסיקה את המאבטחים וטענה, כי אם נפל פגם בהתנהלות המאבטחים אשר מקים חובה לפצות את התובעת, על הצד השלישי לפצותה. הראיות מטעם התביעה העידה התובעת. מטעם הנתבעים העידו שלושה מאבטחים שהיו בתחנה ביום הארוע, שוטרת אשר נקראה לארוע ואחראי האבטחה של הרכבת. התובעת התובעת העידה, כי הגיעה לתחנת הרכבת בבאר שבע אחר הצהריים, לאחר יום עבודה ארוך בעמותה בה עבדה, על מנת לחזור לביתה שבעיר לוד. כאשר הגיעה לתחנה התבקשה על ידי המאבטחים להציג תעודה מזהה, והיתה היחידה שהתבקשה לעשות כן מבין כל האנשים אשר נכנסו לתחנה אותו הזמן. לדברי התובעת, היא השאירה את תעודת הזהות שלה במכוניתה, אותה חנתה בתחנת הרכבת בלוד, ועל כן אמרה למאבטחת שאין ברשותה תעודה. 

המאבטחת בתגובה אמרה לתובעת כי עליה להמתין עד לבוא שוטרים למקום, וערכה על התובעת בידוק בטחוני, בו לא עלה כל ממצא מחשיד.לאחר הבידוק, המאבטחת הורתה לתובעת להמתין עד להגעת השוטרים וסרבה לאפשר לה להמתין בפנים ולהשתמש בחדרי השירותים, ואז המאבטחות הוציאו אותה בכח אל מחוץ לתחנה. לאחר מספר דקות התובעת נזכרה שיש בתיקה דרכון והציגה אותו למאבטחת, אך זו אמרה לה שעליה להמתין לבוא השוטרים. כאשר הגיעו השוטרים הם בדקו אותה, ואחד מהם אמר לה בנימה מזלזלת שהמאבטחים לא מוכנים שתסע ברכבת וכי עליה לנסוע באוטובוס.עוד אמרה התובעת, כי חמישה חודשים לאחר הארוע הגיעה שוב לתחנת הרכבת, ואותה המאבטחת בקשה ממנה תעודת זהות ואפשרה לה לעלות לרכבת.

בחקירתה הנגדית אשרה התובעת, כי באותו היום נכנסו לתחנת הרכבת עוד נשים עם כיסוי ראש, אשר לא התבקשו להציג תעודה ולא עברו בידוק בטחוני. כמו כן, אשרה התובעת, כי אמרה למאבטחת שהיא גזענית ומפלה אותה, וכי "זו מדינה של מפלים" וכי בשלב מסוים הרימה את קולה על המאבטחים, משום שחשה בלחץ.התובעת אמרה, כי לאחר שהשוטרים עזבו את המקום היא לא ניסתה להכנס לתחנה פעם נוספת, כי פחדה שהמאבטחים יירו בה.עדי ההגנההמאבטחת דנה פלסהעדה היתה אחראית משמרת אבטחה ביום הארוע. 

לדבריה במהלך הארוע התובעת התלהמה, קיללה את המאבטחים וצעקה עליהם כי היא "שמה עליהם אלף זין" וכי אינה מוכנה להציג תעודת זהות ואם לא יאפשרו לה להכנס לתחנה, היא תכנס בכח. המאבטחים בקשו מהתובעת להבדק במגנומטר, בין היתר משום שהאירוע היה ביום בו היה סגר בשטחים, והתובעת הסכימה להבדק. לאחר הבדיקה המאבטחים ביקשו מהתובעת לצאת ואמרו לה כי היא מעוכבת עד להגעת שוטרים למקום. התובעת סרבה לצאת, התנגדה למאבטחים, התלהמה, צעקה, קיללה את המאבטחים במלים בוטות ואף ניסתה להרים יד על העדה. לכל אורך הארוע התובעת לא הציגה כל מסמך מזהה, ורק כאשר הגיעו השוטרים למקום הציגה להם דרכון.לדברי העדה, שוטרים נקראו למקום מכיוון שהתובעת לא הזדהתה ומדובר בעניין שגרתי. כמו כן לדבריה, אם השוטרים היו אומרים לה להכניס את התובעת, היא היתה עושה כן.

המאבטחת בר בן ברוךהעדה שמשה מאבטחת בתחנת הרכבת ביום הארוע. לדבריה בדקו את הנכנסים לתחנה באופן מדגמי ובקשו מחלקם להזדהות, בין היתר בשל רגישות בטחונית שהיתה בשל סגר שהוטל על השטחים. כאשר פנו לתובעת, היא סרבה להזדהות וקיללה אותם "מדינה של שרמוטות, מדינה של גזענים". בשל כך התובעת עברה דרך מגנומטר ותיקה נבדק ולאחר שנשלל חשד בטחוני הוצאה מהתחנה ושוטרים נקראו למקום. עוד אמרה, כי התובעת הציגה לה דרכון באופן מתריס.העדה הדגישה כי התובעת לא נבדקה בשל מוצאה, אלא רק משום שעלתה בבדיקה המדגמית, וכי בדקה באופן מדגמי גם חיילים ונוסעים אחרים.לדברי העדה, לאחר שהשוטרים עזבו את המקום התובעת נרגעה, ולוּ היתה מבקשת לנסוע ברכבת היו מאפשרים לה. לצד זאת אמרה, כי השוטרים הם שלא אפשרו לתובעת להשתמש ברכבת.המאבטח רן סלומוןהעד שימש אחראי משמרת ביום הארוע והגיע למקום רק בסופו של הארוע. 

לדבריו דווח לו שהתובעת נבדקה באופן מדגמי וסרבה להזדהות ועל כן נקראו שוטרים למקום. עוד אמר, כי המלה האחרונה בארועים כאלה היא של המשטרה, וככל שידוע לו השוטרים סיכמו עם התובעת שתחזור באוטובוס. דורון טישלר, אחראי אבטחה של רכבת ישראללדברי העד, על פי נהלי הרכבת, בכל פעם שאדם מתבקש להזדהות בכניסה לרכבת ואין ברשותו תעודת זהות, על המאבטחים להזעיק משטרה. ככל שהשוטרים לא רואים בעייה בטחונית עם אותו אדם, ניתן להכניסו לרכבת, אך יש מקרים ששוטרים מונעים כניסה של אדם לרכבת. לדברי העד, מבירור שערך ביחס למקרה, השוטרים שנקראו למקום הם שאסרו את כניסת התובעת לרכבת.העד שלל בתוקף את האפשרות שהמאבטחים מבקשים רק מערבים להזדהות, או כי הם מבצעים סינון לפי מוצא ("פרופיילינג").

תמי דראי, שוטרת סיור העדה קיבלה דיווח על אשה ערביה שמסרבת להזדהות וצועקת. במקום ראתה את התובעת לבושה שמלה ירוקה, צועקת ועושה תנועות בידיה. העדה נסתה, בחוסר הצלחה, להרגיע את התובעת והסבירה לה שלמאבטחים יש סמכות מלאה לבדוק אותה ולהחליט שלא להכניסה למתחם הרכבת.התובעת צעקה שמבקשים לבדוק אותה רק כי יש לה כיסוי ראש. תחילה אמרה התובעת שאין לה תעודה זהות, ובהמשך נזכרה שיש לה תעודה והציגה לשוטרת מסמך מזהה (העדה לא זכרה איזה מסמך) אך לכל אורך הארוע המשיכה לצעוק ולא היתה אפשרות לנהל איתה דו שיח. העדה פנתה למאבטחים, ואמרה להם שהתובעת הזדהתה, והמאבטחים אמרו לה שהם לא יכניסו את התובעת. העדה חזרה לתובעת, אשר המשיכה לצעוק, ואמרה לה שהמאבטחים לא יכניסו אותה לרכבת. התובעת אמרה שהיא לא מהמקום ואינה יודעת כיצד לחזור לביתה, והעדה הציעה לה לגשת לתחנה המרכזית הנמצאת בסמוך.

העדה הכחישה את טענת המאבטחים, כי היא שאמרה להם שלא להכניס את התובעת לתחנה. לדבריה לאחר שאמרה למאבטחים כי התובעת הזדהתה, הם אמרו שהיא מפרה את הסדר ועל כן לא תכנס לרכבת. העדה אמרה כי אינה סבורה שיש לה סמכות להורות למאבטחים להכניס את העדה. עוד אמרה, כי לוּ היה מדובר רק בעניין של זיהוי, ייתכן שהיתה אומרת למאבטחים שהכל בסדר, אך התובעת צעקה כל הזמן ולא נרגעה. העדה הדגישה, כי לא אמרה לתובעת שאינה רשאית להכנס לתחנה, אלא הסבירה לה שלמאבטחים יש סמכות שלא להכניסה.סיכומי הצדדיםהתובעתב"כ התובעת הגישו את עיקרי הטיעון מטעמה ביום 16.6.19, תוספת לעיקרי טיעון ביום 26.6.19, סיכמו בע"פ ביום 22.9.19 והגישו סיכומים משלימים בכתב ביום 24.10.19. 

בסיכומיהם ביקשו ב"כ התובעת לאמץ את גרסתה העובדתית, כי היא הייתה היחידה שנדרשה להזדהות בהגיעה לתחנת הרכבת וטענו, כי חרף בידוקה, זיהויה ע"י דרכון שהציגה וזיהויה במסוף המשטרתי, נאסר עליה להיכנס לתחנה וכל זאת בניגוד לנהלים אותם פירט מר דורון טישלר בעדותו. במישור העובדתי, הצביעו ב"כ התובעת על הבדלי הגרסאות בין עדי הנתבעות 1 ו-2 לעניין זהותו של האחראי לסירוב כניסתה לתחנת הרכבת, המאבטחים או השוטרים.לטענת ב"כ התובעת, הנתבעים הפלו אותה שלא כדין על רקע מוצאה ודתה ומנעו ממנה להשתמש בשירותי הרכבת.

לחלופין טענה התובעת, כי הנתבעים הפרו את הוראות חוק הסמכויות, מכיוון שבקשו ממנה להזדהות ללא הצדקה ועכבו אותה שלא כדין ובכך פגעו בכבודה והשפילוה. לשיטת התובעת התנהלות הנתבעים אף עולה כדי רשלנות, ובהקשר זה שמה את הדגש על התנהלותה של השוטרת, אשר לשיטתם לא מלאה את חובתה ולא הבהירה למאבטחים כי עליהם להכניסה לתחנה. לשיטת התובעת קמה אחריות הדדית על הנתבעות, משאלה מטילות אחת על השניה את האחריות על סירוב כניסת התובעת לתחנת הרכבת. בהקשר זה ציינה התובעת כי הנתבעת 1 התרשלה בבחירת חברת השמירה ועל כן אין היא יכולה להתגונן תחת צלו של סעיף 15 לפקודת הנזיקין. התובעת טענה, כי אין בה כל אשם תורם שכן הגיבה "כפי שכל אדם סביר היה מגיב במצב בו נמנע ממנו שירות ציבורי באופן מפלה ובלתי חוקי" הנתבעים והצד השלישי ביקשו לדחות את התביעה: הרכבת טענה, כי המאבטחים פעלו בהתאם לדין ולסמכויותיהם, וכי לא נפל פגם במעשיהם. 

באופן ממוקד טענה הרכבת, כי לא הוכח שהתובעת נבדקה או עוכבה בשל מוצאה, וכי ככל שנמנע מהתובעת לעלות לרכבת לאחר שנבדקה, האחריות לכך רובצת על כתפי המשטרה.המשטרה טענה, כי שוטרים נקראו לארוע רק לאחר שתובעת נבדקה ולא הזדהתה, ועל כן אין לה כל קשר להחלטה לבקש ממנה להזדהות או לעכבה, וממילא לא ניתן לייחס לה הפליה בשל כך. עוד טענה המשטרה, כי ההחלטה שלא לאפשר לתובעת לנסוע ברכבת לאחר הארוע היתה של מאבטחי הרכבת, והיא רק אמרה לתובעת כי זו ההחלטה.

הצד השלישי טען, כי המאבטחים פעלו כדין, על פי הנחיות הרכבת והמשטרה. כמו כן טען הצד השלישי, כי התובעת כלל לא ניסתה להכנס חזרה לרכבת לאחר שנבדקה על ידי השוטרים, ועל כן כלל לא ניתן לראותה כמי שנמנע ממנה להשתמש בשירותי הרכבת.דיון והכרעה האירוע נחלק למספר שלבים: הבקשה מהתובעת להזדהות בכניסה לתחנה, הבידוק בטחוני שנערך לה לאחר שלא הציגה מסמך מזהה, עיכובה על ידי המאבטחים, בדיקתה על ידי שוטרים ועמידתה מחוץ לתחנת הרכבת לאחר שהשוטרים עזבו את המקום. 

ניתוח התנהלות הנתבעים לאורך השלבים השונים מלמד, שלא נפל במעשיהם פגם המצדיק לפצות את התובעת, וכי הסיבה בעטיה התובעת לא נסעה ברכבת אינה מוצאה או דתה, אלא התנהגותה:הבקשה להזדהות והבידוק הבטחוניהתובעת טענה, כי דרישתם של המאבטחים ממנה להזדהות בכניסה לתחנה מהווה הפליה אסורה – ולא מצאתי ממש בטענה:מהבחינה העובדתית, טענת המאבטחים כי התובעת נבדקה בדיקה מדגמית, ולא בשל מוצאה לא נסתרה. חיזוק לכך ניתן למצוא בדברי התובעת עצמה, אשר אשרה שלרוב היא אינה מתבקשת להציג תעודה מזהה בכניסה לרכבת, וכי בזמן הארוע נשים אחרות בלבוש דומה לשלה נכנסו לתחנה בלי שעוכבו (ע' 8, ש' 26): ש. יש סתירה, מתי לא זכרת, כשאמרת שמה שכתוב בכתב התביעה נכון או מה שאת אומרת עכשיו. אמרת שהייתה עוד מישהי עם כיסוי ראש וביקשו ממך תעודה. 

ומצד שני את אומרת כאן שרק את היית עם כיסוי ראש ורק אליי ניגשו. ת. אני הייתי היחידה עם כיסוי, ובהמשך הויכוח היו עוד אנשים עם כיסוי ראש ולא ביקשו מהם ת.ז והם נכנסו. הרבה פעמים אני נכנסת בלי ת.ז. לא כל פעם מבקשים. והדברים נתמכים גם בסרטון מצלמות האבטחה, בו נראית אשה חובשת כיסוי ראש דומה לזה של התובעת נכנסת לתחנה, ואיש אינו מפריע לה.

מכאן עולה, כי לא הוכח שהדרישה מהתובעת להזדהות נבעה ממוצאה או מדתה ולא הוכח כי המאבטחים חרגו מסמכותם שבסע' 3 לחוק הסמכויות, לדרוש מהתובעת להזדהות. גם אם אקבל שמבחינת תחושתה הסובייקטיבית של התובעת, היא סברה שנדרשה להזדהות רק בשל מוצאה, אין לכך כל ראיה אובייקטיבית. לא ניתן להגיע לכל מסקנה בדבר מדיניות מכוונת של הפליה בה נוקטת הרכבת, על סמך המקרה הבודד שלפני בו התבקשה התובעת להזדהות.

מעבר לדרוש אומר, כי גם לוּ הייתי קובע שיש קשר בין הדרישה מהתובעת להזדהות ובין היותה ערביה, במציאות הבטחונית המורכבת בה אנו חיים, לעתים אין מנוס מפגיעה מידתית בערך השוויון, על מנת להגן על שלום הציבור ובטחונו. בשונה ממניעת שירות, דרישת הזדהות בכניסה למקום ציבורי הנעשית באופן מכובד ומכבד, הגם שהיא טומנת בחובה פגיעה מסויימת בערכים עליהם נועד חוק איסור הפליה להגן, היא כורח המציאות ולעתים אין ממנה מנוס. אני ער לקביעות בפסיקה אליה הפנו ב"כ התובעת, לעניין הפסול שבתיוגו של אדם על בסיס מוצאו, אך מדובר בהחלטות בהליכים פליליים, בהן נדונה קבילות תוצרי חיפוש שנעשה ללא יסוד לחשד מלבד מוצאו של אדם, ולא ניתן ללמוד מהן דבר לענייננו. ואדגיש כי הדברים נאמרים למעלה מהצורך, שכן לא הוכח כי התובעת התבקשה להזדהות רק בשל היותה ערביה.

עיכובה של התובעת ובדיקתה על ידי שוטריםמעדויות המאבטחים עולה, כי על פי נהליהם, יש לעכב אדם שאינו מזוהה עד להגעת שוטרים למקום. דברים דומים עלו גם מעדות השוטרת.מן הראיות עולה, כי לאחר שהתבקשה התובעת להזדהות היא התנהגה באופן פרוע, הרימה קולה על המאבטחים, קיללה אותם במלים בוטות ונופפה בידיה באופן מאיים, והדבר הצדיק את מניעת כניסתה למתחם תחנת הרכבת. אכן, תחבורה ציבורית – כשמה – מיועדת לכלל הציבור ולכל אחד הזכות להשתמש בה, באופן שוויוני. 

עם זאת, אין מדובר בזכות מוחלטת, מנותקת מהתנהלותו של הנוסע, והיא כפופה לסייגים, בין מפורשים בין משתמעים. אך מובן הוא, כי אדם הנוהג באופן פרוע, המקים חשש כי יפר את השלום ויפריע לנוסעים אחרים, לא יורשה לעלות לרכבת או אוטובוס, שהרי אין זכותו לנסוע בתחבורה הציבורית גוברת על זכותם של יתר הנוסעים להנות מנסיעה שקטה ובטוחה.המאבטחים העידו כי התובעת צעקה, קיללה ונהגה באופן אלים – ודבריהם נאמנים עלי, ונתמכים בסרטוני האבטחה, בהם נראית התובעת מנופפת בידיה וניכר בה כי היא מתעמתת עם המאבטחים. 

כמו כן, יש לדברי המאבטחים חיזוק משמעותי בדברי השוטרת תמי דראי, אשר נקראה לארוע. השוטרת העידה, כי התובעת הרימה את קולה והשתוללה, ולא נרגעה עד שהשוטרת עזבה את המקום. וגם התובעת לא הכחישה כי בשלב מסוים של הארוע הרימה את קולה על המאבטחים כי התעצבנה עליהם (ע' 13, ש' 31-36).

עדות התובעת מנגד, עשתה רושם לא משכנע, ולא ראיתי לקבלה. התובעת סתרה את עצמה במספר נקודות בעלות חשיבות, ותמיהות שעלו בדבריה לא מצאו מענה:התובעת טענה בעדותה הראשית, כי לאחר שהשוטרים עזבו את התחנה היא בקשה מהמאבטחים להכנס (ע' 6 ש' 35): ש. כשעמדת פה, למה לא ניגשת וביקשת להיכנס? ת. ביקשתי 5 פעמים, במיוחד שראיתי 3 מאבטחים עומדים לידי במבט מאיים, פחדתי שיירו בי. אני מאוד פחדתי. המשטרה לא עזרה לי, הרכבת למרות שעברתי בדיקה ביטחונית, הם לא נתנו לי להיכנס לרכבת. 

בחקירתה הנגדית סתרה התובעת את עצמה ואמרה שלא ניסתה שוב להכנס: (ע' 10 ש' 19) ש. אחרי שמגיעה המשטרה את לא מדברת יותר עם המאבטחים? ת. לא.ש. אחרי שהשוטרים הלכו את לא מדברת איתם את עומדת ומצלמת. לא ניסית להיכנס לתחנה? ת. לא ניסיתי להיכנס. אני פחדתי. טענתה של התובעת, כי לא פנתה למאבטחים לאחר שהשוטרים עזבו את המקום משום שפחדה שיירו בה, אינה מתיישבת עם העובדה שגם התובעת עצמה הודתה, שדקות קודם לכן התעמתה עם המאבטחים באופן קולני ללא חשש, כפי שעולה אף מסרטוני מצלמות האבטחה. 

הדברים גם אינם מתיישבים עם העובדה שלאחר עזיבת השוטרים את המקום, התובעת עמדה מול התחנה וצילמה אותה, לא עם כך שאמרה למאבטחים שתעלה כיתוב לפייסבוק על קורותיה באותו היום, ולא עם התרשמותי הישירה מהתובעת. התובעת טענה כי השאירה באופן מכוון ומודע את תעודת הזהות ורשיון הנהיגה שלה במכוניתה של אמהּ בה הגיעה לתחנת הרכבת בלוד – והטענה מעוררת תמיהה: לדברי התובעת מאז החלה לעטות כיסוי ראש, מבקשים ממנה להזדהות באופן תדיר, והיא יודעת שהיא נזקקת לתעודת הזהות. מעבר לכך, התובעת לא הסבירה מדוע היא נוהגת להוציא את תעודת הזהות ורישיון הנהיגה מתיקה ולהשאיר אותם במכונית – שהרי מדובר בפעולה חסרת כל הגיון – במיוחד כאשר מדובר במכונית שאינה שייכת לתובעת אלא לאמהּ. 

מעבר לכך, חובהעל כל אזרח לשאת עמו תעודת זהות ולהציגה כאשר נדרש לכך על ידי בעל סמכות (סע' 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, תשמ"ג-1982). בכתב התביעה (סע' 2) נטען כי המאבטחים ביקשו רק מהתובעת ומאישה אחרת, לבושה כיסוי ראש, להזדהות בכניסה לתחנה – אך התובעת לא העידה על כך, ואין לטענה תמיכה בסרטון האבטחה. התובעת טענה בעדותה לפני, כי המאבטחים מנעו ממנה להשתמש בשירותים שבתחנה, כדוגמה ליחס המשפיל לו זכתה – אך עניין זה כלל לא עלה בכיתוב שהעלתה התובעת לפייסבוק ולא בכתב התביעה. 

על אלה אוסיף גם את התרשמותי הישירה מהתובעת, המקשה לקבל את גרסתה לארועים, וכן סתירות נוספות בדבריה.וגם אם אתעלם מהתהיות והתמיהות ואקבל שהתובעת השאירה את תעודה הזהות ורשיון הנהיגה שלה במכוניתה של אמה בתום לב, וגם לא זכרה שיש בתיקה דרכון, עולה מהראיות כי התובעת הגיבה לבקשת המאבטחים להזדהות באופן גס ומשתלח, תוך קללות בוטות, צעקות והנפת ידיים – תגובה שלא ניתן לקבלה. משכך, הסיבה שהמאבטחים לא אפשרו לתובעת להכנס לתחנת הרכבת, בשלב הראשון, היא התנהגותה הפרועה לאחר שהתבקשה להזדהות, ללא קשר למוצאה, דתה או אופן לבושה. לאור זאת, התנהלותם של המאבטחים בשלב זה היתה תקינה ולא מצאתי כי הפלו את התובעת או הפרו זכות מזכויותיה.

עמידת התובעת מחוץ לתחנההתובעת טענה לחלופין, כי מאבטחי הרכבת והשוטרים התרשלו כלפיה, בכך שלא אפשרו לה לנסוע ברכבת לאחר שעברה בידוק בטחוני ונבדקה על ידי השוטרים, למרות שלא היתה לכך כל מניעה מוצדקת. את עיקר חיציה בנקודה זו כוונה התובעת לשוטרים, אשר לשיטתה היו אמורים להורות למאבטחים להכניסה לתחנה. לא מצאתי ממש בטענה זו: ראשית, והוא העיקר, מן הראיות עולה בבירור כי התובעת כלל לא בקשה להכנס לתחנה לאחר שעזבו את השוטרים את המקום, אלא צלמה את התחנה מבחוץ, אמרה למאבטחים שתעלה כיתוב בפייסבוק על קורותיה ואז עזבה את המקום. (ר' ניתוח עובדתי למעלה). משכך, יש קושי בטענה שנמנע מהתובעת לנסוע ברכבת.אכן, לאחר שהתובעת הציגה דרכון ונשלל החשד הבטחוני בעקבות הבידוק, המאבטחים יכלו לפנות לתובעת מיוזמתם ולאפשר לה להכנס לרכבת. 

אך לאור התנהגותה הפרועה של התובעת, ניתן גם להבין מדוע המאבטחים לא ראו סיבה לפנות לתובעת מיוזמתם, ואין הדבר מקים עילת תביעה נגדם או נגד הרכבת. מעבר לדרוש אומר, כי גם לוּ הייתי סבור שהמאבטחים היו אמורים להפנות את תשומת לבה של התובעת לכך שהיא רשאית עתה להשתמש בשירותי הרכבת, והתרשלו כלפי התובעת בכך שלא עשו כן, הרי שהתנהגותה הפסולה של התובעת מקימה אשם תורם מלא, ושוללת את זכאותה לפיצויים – ואדגיש כי הדברים נאמרים מעבר לדרוש, שכן אינני סבור שלאחר שהתובעת צעקה על המאבטחים וקיללה אותם הם היו אמורים להזמינה להכנס לתחנה ולנסוע ברכבת.לא מצאתי כל פגם או פסול בהתנהלות המשטרה. 

השוטרת תמי דראי אשר נקראה למקום פעלה כמצופה ממנה: היא בררה את זהותה של התובעת, שללה חשש לעבירה או סיכון בטחוני ואז עזבה את המקום. דבריה של השוטרת, כי לוּ היה מדובר בעניין טכני של זיהוי בלבד, אפשר והיתה מעירה למאבטחים כי ניתן להכניס את התובעת, אך נמנעה מלעשות כן בשל התנהגותה של התובעת, מתיישבים עם השכל הישר ועם המצופה משוטר. אין זה תפקידה של המשטרה להחליף את שיקול דעתם של מאבטחי הרכבת (או מאבטחי כל מוסד אחר) ולקבוע מי יבוא בשעריה ומי לא. השוטרת העידה, כי דבריה לתובעת שעליה לחזור לביתה באוטובוס, היו בגדר עצה שנתנה לה כאשר שאלה אותה התובעת מה עליה לעשות, ולא בגדר הוראה שנתנה לה, או איסור שהטילה עליה לעלות לרכבת – ודבריה נאמנים עלי ומתיישבים עם השכל הישר. והרי לוּ בקשה השוטרת להקשות על התובעת, לפגוע בה או למנוע ממנה להשתמש בתחבורה ציבורית, למה הציעה לה לנסוע באוטובוס?

התרשמתי בבירור כי השוטרת רק בקשה לסייע לתובעת למצוא פתרון למצב אליו קלעה את עצמה בעקבות העימות עם המאבטחים, ובוודאי שלא רצתה להרע לה.אעיר בהקשר זה, כי המאבטחים ואחראי האבטחה של הרכבת ניסו בעדויותיהם להעביר את האחריות להחלטה על מניעת כניסתה של התובעת לתחנה אל כתפי המשטרה – ולא ראיתי לקבל זאת. 

בין אם מדובר בהחלטה נכונה בין אם לאו (ולטעמי מדובר בהחלטה סבירה בנסיבות הענין), ההחלטה היתה של המאבטחים ולא נדרשה לה "חתימת קיום" של המשטרה – ועל כן אין מקום לגלגל את ההחלטה לפתחה של המשטרה. סיכום לאור האמור למעלה, דין התביעה להדחות.התובעת תישא בהוצאות כל אחד מהצדדים (הנתבעות והצד השלישי) בסכום כולל של 3,000 ש"ח. ההוצאות ישולמו עד יום 1.2.20.512937154678313 ניתן היום, י"ט כסלו תש"פ, 17 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.